לילה אחד אצל דארו, א

מהי העת הזו?

כבר מסר לנו אהוד כי באחד מין הזמנים עבר זמנו של האור המאיר אותנו, עד כדי כך שהחושך גובר כאן, ואותו שיר כאב הולך וחוזר. זוהי אכן עת של שגעון, ומהומה שאיננה יודעת סוף. דומה כי עולמנו איבד מיציבות שניחן בה בעבר המתוק. תוכנו צמא לאור הזה, רצוף אהבה, אך הקליפה אוטמת אותה מפני ההמולה. באופק אחד, דף הגמרא, פרדס חנה כרכור, צל עלי בננה; ובאופק אחר בערה כואבת ומכאיבה. בכל פעם אנחנו מחזיקים את הקליפה בפני המהומה, נלחמים וחוזרים להילחם בתוכה. בתוכנו. שוכחים את הפנימיות הצמאה, מספרים לעצמנו שאנחנו מגינים עליה — ורק דנים אותה למדבר מרוחק מהחיים עצמם, ללא מים, לאכול ולשתות ממה שיתנו לה העורבים. אם יצליחו למצוא אותה בכלל.

אז נתחיל מהקליפה.

יושבים אנו בארצות הברית של אמריקה, אשר איננה אלא גלגולה החוזר של האימפריה הרומית שחושלה באש העבדות והקולוניאליזם לכדי לפיד של חירות. וחופש? זה כבר משהו שתצטרך לקנות. והאימפריה נבלעה בקנייה. קנתה את עצמה לדעת בכל תחום. אך עובדה היא שלקנות אין פירושו להחזיק עוד. יש נכסים שלא ניתן להחזיק בהם בלי להקריב קורבנות אדם. כשהכסף זול, סימן שמשהו אחר יקר — ומי שבאמת רוצה חוויה מיוחדת משלם בקורבן כזה. שיר אשתי מכנה אותה ארצות הברית של האמריקות. אולי משום גלגוליה השונים של האימפריה המכלה את עצמה בדרך הדקדנטית של הבורגנות הרכושנית. אולי משום שהיא מבקשת לזכות את האנשים בכל האמריקות השונות באטלס, כך שייחשבו חלק מבריתו של אברהם. וכך ההיסטוריה שלהם, משנקראו בראשית ללכת להם מארצם ומולדתם ועד הברכה אשר נתברכו על סף המלחמה להשיגה, כשבדרך מפורטים המשפטים המספרים על עבדים ואדונים:

• מצאנו נכס, גדול בהרבה ממידותינו — אמרו לעצמם הקולומבוסים שבעקבות אמריגו. נחכה נא ונקנה את כולו. גם הם הקריבו קורבנות אדם. יש שנספו במסעות הקשים אל היעד, ובקרבות שבדרך. ויש שנרצחו לאחר שהועבדו בפרך. אלה ואלה קורבנות אדם.

• מצאנו נכס, גדול בהרבה ממידותינו — אמרו לעצמם הקולוניואליסטים האירופים באפריקה שעה שהפליגו בספינה מלאה עבדים אל העולם החדש. יש שנפשם הושחתה בדרך, או שמתו מחמת המסע. ויש שיצאו ממנו חיים, אך עבדים לבשר ודם הנזקקים להלוואתם ומתנתם. אלה ואלה קורבנות אדם.

וכך, בתבנית הזו בדיוק, שוב ושוב. האימפריה נופלת לאט לאט אל תוך תיק שמן כל כך שזה כואב; ואז צריך להיחלץ מהכאב, ולחפש עושר כל כך גדול כדי לפתור את הכאב, עד כדי כאב נוסף. ומעגל הטראומה אוחז באימפריה. בחוזקה.

ובדורנו, האומה שחצתה את הים כדי לשחרר את העבדים של הרודנות האירופית להאמין בכל שיחפצו ולספר את סיפור חייהם של החופשיים בביתם של האמיצים — הופכת לעם ככל העמים. כיצד אפשר להנהיג אותה?

העת הזו היא בחרה לה מנהיג שקופת שרצים תלויה לו לאחוריו (ויש שחושבים שזאת בעיה). ובתוך כך, המנהיג קורע את התחת. אף אחד מאיתנו, יתר האנשים, לא עובד כל כך קשה. רק מלהחזיק את כל המציאות הזאת מלהישבר תחת אי היציבות של עולמנו — אדם קורס. אך הוא עומד. ומהנדס את תודעתנו ומתוך כך את מציאותנו באומנות, במילים פשוטות, באופן נגיש לכל נפש. כולכם תראו שאני, כולכם תראו שאתם, וכל העבדים שלקחנו לפה בשחיתותנו, טוב אולי לא כולם, אבל חלק — הביתה״. קדימה, תיכף ומיד.

נשיא ארצות הברית קם כל בוקר עם משימה. והוא מדבר לפעמים 5 שעות ברצף. עד שהחדשות המזויפות, כפי שהוא מכנה אותן, ישדרו את מסרו היומי או השעתי אל המונים עם הריקה. אבל לא ריקה היא, האומה הזו. כי אם מלאה בסודות ומשאים, שאם נקשיב להם בכובד ראש נוכל להיוועד עם דיבור העליון, במקום ליפול מאיפריה לאימפריה עד שנחליף את שיטתנו.

ארצות הברית של אמריקה נבנתה על עיקרון: החירות היא שלך; על החופש, תשלם. אם תרצה למעלה מחירותך, הקרב קורבן בעצמך. אין ארוחות חינם. יש רק ביטחון וקצת תודעה. אבל זה עובד. מי שלומד להתמודד בה הוא מי שמסתפק במועט או זה שעובד קשה כדי שייעשה רצונו. זו ארץ שנועדה כדי להגשים את המרדף אחרי האושר. ולכן, המסתפק במועט יהיה מאושר, וזה שזקוק להרבה למען אושרו ומוכן לעבוד קשה לצורך זה — אף הוא. האחרים יסבלו.

אם נלמד את העיקרון הזה, דיינו. אך בפרק הבא, ניגש למעגל הטראומה ונלמד את מה שהמנהיגות של העת הזו מלמדת עליו, וכיצד ניתן לרדת מגלגל האוגר ולרופף את הקליפה, עד אשר תוכנו ייחשף לאור וירווה צימאונו.